אם "סימני שאלה", הסדרה החדשה של רשת על יוצאים בשאלה, הייתה מועמדת לתפקיד הרמטכ"ל, היא הייתה מודחת על בעיות קשות באמינות.
אי שם בימי קדם, הלכתי לראות את "רשימת שינדלר" מבית ספילברג. ראיתי את הסרט כמה פעמים, כמובן, ובאחת מהן התמקדתי בתפקיד זוטר שביצע בסרט שחקן ישראלי בכיר, עזרא דגן. דגן שיחק בתפקיד אחד הניצולים, ובמהלך כל הסרט נפלו בחלקו שתיים או שלוש שורות בודדות: קדיש, קידוש לשבת ועוד משהו. דגן, המוכשר והחביב, הזכור לאהבת עולם עוד מהיותו רבי זלמן המבקש מאשתו חנה זלדה לביבה חמה ומתוקה, השמיע את השורות הללו כשהן רצופות שגיאות הגייה וניגון מביכות, שגיאות שמעיני צופה רגיל נעלמו, ככל הנראה, אבל לגביי, בחור ישיבה הצופה בסרט שובר קופות כלל עולמי ומתמקד בשורה שהוא מכיר מהבית, הפכו להיות פניה של החוויה כולה. כבר שנים שאני הוגה בעניין הפעוט הזה ואף מביא אותו כדוגמה לחוסר התקשורת השורר ביחסי דתיים חילונים בארץ. דגן יכול היה בקלות רבה לנסוע מביתו מהלך שתי תחנות אוטובוס למרכז בני ברק וללמוד שם את ההגייה הנכונה, אבל הוא ויתר על זה, כי למי באמת אכפת.
הסיפור הזה שב ומכה בי בשנים האחרונות, כשהמסך הקטן הולך ומתמלא בסדרות המתרחשות ברחוב החרדי ובזירה החרדית. זה מכבר קבעתי לעצמי כלל: האמינות אינה חזות הכול. כלומר, להבדיל מהרבה חברים חרדים שלי שקובעים את דעתם על סדרה שהם עצמם ובני דמותם נראים בה על פי אמות המידה של "איך הוא עיוות את הפסוק הזה" ו"תראו את הכובע, זה בכלל לא מתאים לקפוטה", אני מנסה להיות סלחן ולהתייחס לגופה של עלילה ולגופו של מונולוג. הפיתוי הוא גדול, יש לומר. אתה רואה על המסך סדרה שמתרחשת בעולם נבדל ומנוכר שמוכר לך היטב, ופתאום אתה נתקל בסצנה או סיטואציה שלא יכולות היו להתרחש במציאות. האינסטינקט הטבעי שלך הוא לקבוע מיד כי מדובר בעבודה חובבנית ולבטל את כל הסדרה כעפרא דארעא. זו כמובן התייחסות מחמירה. דווקא משום שאני בא מתעשיית הטלוויזיה ומכיר את אורחותיה ואת אילוציה, אני יודע כי לא תמיד אפשר לדייק בתסריט ובעיקר במשחק, ועל כן אין מנוס מדילוג על המשוכה הזו ומהקלת הקריטריונים בעניין. הבעיה מתחילה בשני מקרים: במקרה שבו בעיות האמינות רבות מדי, ובמקרה שבו בעיות אלה חורגות מטקסט ומנימה ונוגעות לדמויות או לסיטואציות.
זה מה שקרה לי ב"סימני שאלה". היא מוצלחת ומבטיחה, הכישרון נראה לעין, הנושא מצוין ויותר מכל – מתקיים בה התנאי שהופך סדרה בנושא דוסים לאהובתי: היא מאנישה את גיבוריה ואיננה סטריאוטיפית ופלקטית. מה שכן – כבר בפרק הראשון יש כל כך הרבה בעיות אמינות מהותיות, עד שאתה מתעייף ואומר לעצמך: זה כבר לא סיפור של יועץ אמינות על הסט במאה וחמישים דולר ליום צילום. זה כבר עניין מהותי.
הבעיות, אגב, אינן מהסוג הקריטי. מדובר תמיד לא בשגיאות בוטות אלא בחוסר דיוק מטריד, שהוא במקרים רבים חמור הרבה יותר. כשאתה מצרף חוסר דיוק אחד לעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – התמונה הכללית שמתקבלת היא שמישהו כאן לא באמת הבין את העסק. האב היוצא בשאלה ישראלי מדי; השימוש בשפת האידיש מיותר ומטריד; דמותו של "ר' יהודה" העסקן המארח בביתו את המפגש בין האב ובנו אינה קיימת ולא תהיה קיימת וכמעט שום פראזה "חרדית" אינה מבוטאת כראוי.
ויכול להיות, אני אומר לעצמי, שלא ביקורת יש להטיח כאן אלא דווקא יש לצאת במחולות, לשוש ולשמוח על כך שעוד לפני עשור דמות החרדי בטלוויזיה הייתה של קונילמל ופישקה מהמילואים, ואילו היום יש לפנינו דמויות אנושיות לחלוטין, בעלות עומק ועולם רגשי. אבל אז אני נזכר ב"מרחק נגיעה", ב"החצר" ובאחרות שעשו את זה ממש מצוין, ומבין שאפשר גם אחרת. הכול עניין של גישה. מסקנה: סימני שאלה.
