בגיל עשרים נדמה היה שהחיים שלי הולכים להיות נינט. בכיס ימין היה לי חוזה לעשר שנים עם אחד המנהלים האישיים הכי מצליחים בארץ, בכיס שמאל חוזה לחמש שנים בחברת התקליטים הכי גדולה בארץ. האנשים החשובים בחליפות שמו מאה אלף דולר על האלבום הראשון שלי, ומכאן, נדמה היה, אי אפשר להיכשל.
האדם היחיד שלא היה בטוח שאני שווה את מה שהם כולם מאמינים שאני שווה – היה אני. לא פחדתי שאני גרועה. אנחנו יודעים כשאנחנו גרועים. פחדתי לגלות שאני בינונית. וזו, הרי, המילה שכולנו כל כך פוחדים ממנה.
אחרי עשרים שנה שבהן נתתי לכל העורבים השחורים של הביקורת העצמית לסרס אותי ביסודיות, הבנתי שלושה דברים:
הראשון הוא שיש דבר אחד שבחיים לא יהיו לי בו מתחרים ושאני תמיד אהיה בו הכי גדולה – והוא, להיות אני.
השני הוא שהדבר היחיד שיותר גרוע מלא להצליח הוא לא לנסות,
והשלישי, שעדיף שישנאו אותי על מה שאני – מאשר שיאהבו אותי על מה שאני לא.
ברגע ההוא, כנראה, הבנתי שאני הולכת לכתוב לעצמי תסריט חיים חדש, ארזתי שלוש שקיות גדולות, לקחתי את הילדה ועזבתי את הבית, בידיעה שמעכשיו אני הולכת להגיד 'כן' על כל מה שפעם אמרתי לו 'לא'.
כשטל גורדון מספרת על עצמה היא מספרת לנו, בעצם, על עצמנו ועל כל מה שעוצר את רובנו מלהגיע להישגים שאליהם יכולנו להגיע, אם רק היינו מעזים לטעות. אם היינו מבינים ש'הפרס הגדול' מחכה לנו אי שם וכל טעות רק מקרבת אותנו אליו.
עם סיפור אישי חשוף, כמה שירים וסיפורים, ובעזרת כמה תרגילים פשוטים, מקבל כל אחד ממשתתפי הערב את ההשראה להעז לטעות, ולהתחיל לגדל את הכנפיים שיש בכולנו.