הפסיכולוגיה, ובוודאי הפסיכולוגיה של הילדות, הנה גישה חדשה של היבט על העולם ועל האנושות. חדשה, כי הנה בת כמאה שנים בלבד ואילו חקר העולם והיקום נעשה כבר מאות רבות של שנים.
החשיבה על הילד וההתייחסות אליו כאל אדם של ממש, קרמה עוד וגידים בד בבד עם השינוי החברתי הגדול שעבר על העולם: מעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית. השינויים היו ועודם בכל הרבדים של החברה והם תופסים מקום נכבד גם בבית, במשפחה.
והנה, יום אחד, אתם הורים. להיות אמא ואבא זה דבר ביולוגי, אך הורות הינה תפקיד, ממש מקצוע. אתם, ההורים הרי מלמדים בבית הספר הקשה ביותר: בית ספר לגידול בני אדם. אתם וועדת החינוך, ההנהלה, המורה והשרת. אין מי שיכשיר אתכם ואין הסכמה כללית בדבר תוכנית הלימודים. אין חגים, אין חופשות, אין איגוד מקצועי, אין עליה בדרגה או בשכר ולעיתים יש בבית מנהל נוסף שחושב אחרת.
מסתבר שקשה להיות הורים וזה לא פשוט. אף אחד לא לימד אתכם את המקצוע. הרי כל מקצוע בו אתם בוחרים מצריך למידה. מי שרוצה להיות מהנדס צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון, ומי שרוצה להיות מזכירה צריכה ללמוד כתבנות ולהפעיל מחשב. וכל איש או אשת היי-טק או שיווק למדו כמה שנים. כל מקצוע דורש למידה ואתכם אף אחד לא לימד את המקצוע החשוב ביותר, הורות. כל אישה ואיש אשר יש להם מגע עם ילדיכם – למד ועבר הכשרה. הסייעת, הגננת, המורה, היועצת, כולם מלבדכם. והדוגמא היחידה שלכם יש הינה הוריכם, לטוב ולרע.
בעבר הלא רחוק, כאשר מבנה המשפחה היה אוטוקרטי הוא היה מאד ברור. מאד לא שוויוני אבל מאד ברור: כל תפקיד היה קבוע. המבנה היה כפירמידה כשבראש עמד אבא ומילה שלו הייתה מילה וגם אמא עשתה מה שאבא החליט ואמר, שלא לדבר על הילדים. היום, בחברה המודרנית והדמוקרטית, השינוי במשפחה משמעותי מאד. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כולם, ובמיוחד הילדים, רוצים להרגיש שווים, חשובים ומשפיעים באותה מידה. הזמנים השתנו…
המעבר מחברה סמכותית ונוקשה לחברה דמוקרטית גורמת למבוכה ובלבול בתפקיד ההורים. אתם יודעים מה אתם רוצים להשיג ולא רוצים להשיג זאת בשיטות החינוך של פעם (עונש, מכות, איומים, השפלות) אך אינכם יודעים מה כן לעשות, כיצד להגיע לתוצאות הרצויות.
לפני מאה וחמישים שנה ילד נחשב לא אדם. הוא היה לגמרי חסר זכויות ובעל חובות בלבד. רכוש. עבד כעבד וגם אם היה בן למשפחה עשירה, לא היו לא זכויות. הוא היה מציית בלבד. החברה לא התערבה במה שקרה לו. במאה שעברה ורק לפני שלושה או ארבעה עשורים, עם התעוררת הדמוקרטיה ושימת דגש על הילדות, הפכנו את הילד ליותר מאדם. בעל זכויות בלבד. הוא השליט, הוא הקובע, ההורה הוא בעל החובות. הילד נהייה מרכזי. הכול סובב סביבו. פעם ילדים היו אומרים 'אני חייב לרוץ הביתה או שאימא שלי תהרוג אותי' והיום שומעים משפטים של אמהות שאומרות 'אני חייבת לרוץ הביתה או שהילד שלי יהרוג אותי'. באחת הסדנאות שהעברתי היה אב שהתלונן שהוא בא הביתה, כבר ערב, הוא מת לראות חדשות בטלוויזיה והילד לא נותן לו. ילד שליט. שיחות הטלפון נעשות לפי חשק הילד. חופשות מתוכננות לפי יכולת הילד…
עברנו מקיצוניות של חוסר זכויות לקיצוניות של חוסר חובות ואת המחיר אנחנו משלמים בבית ובבית הספר, בהתנהגויות מפריעות של הילדים. אתם מתמודדים עם עקשנות, חוצפנות, מרדנות וחוסר אחריות. כמו כל מהפכה שתוצאותיה הטובות נמדדות לאורך זמן, כך גם המהפכה הזו בגישה אל הילדים נושאת בחובה יתרונות אדירים, אך הקצינה והיא גובה היום מחירים כבדים מההורים, מהמורים ומהילדים.
רוב מבוגרי הדור וגם הורינו, גדלו באווירה סמכותית של הרבה מידי חוקים: לאכול תרד, לנשק את הדודה, לא לפנות למישהו לפני שהוא מתיר זאת, לאכול בשעה קבועה – הגבלות חמורות בכל מיני עניינים. גם בבית הספר, רוב המורות היו בוחנות ליד הלוח עם פנקסים שחורים, והעמידו בפינה עם הפנים לקיר.
אתם, שלא אוהבים את החוקים המגבילים והנוקשות, ויתרתם עליהם , אך אינכם נותנים לילדים אופציה שונה כי אין לכם דרך ברורה לעשות אחרת. אין דגם, אין את מי לשאול ולא לימדו אתכם. זו תקופה שגורמת למבוכה. אתם יודעים מה אתם רוצים להשיג: ילד סקרן, פתוח, בטוח בעצמו, בעל דימוי עצמי חיובי, משתף פעולה ושמח – ואילו דרכיכם לעיתים קרובות אינן מביאות את התוצאות המקוות.
נכון, התפתחות הילדים מושפעת מהסביבה: הגן, השכונה, המדינה, אבל אתם, ההורים, הנכם הדמויות בעלות ההשפעה הרבה ביותר. הדרך בה אתם, ההורים, מחנכים את ילדיכם, היא בעלת ההשפעה המרבית עליהם. ומה אתם רוצים בסך הכל? שהילד יהיה מאושר, שיהיה מוכן לחיים ושהאווירה בבית תהייה כזו שתאפשר לכל בני המשפחה ואתם בראשה, חיים נוחים ונעימים.
אנחנו נמצאים היום, מבחינה חברתית, בקריסה של החלום המתירני. מחנכים חשבו שאהבה וחברות תעשה את עבודת החינוך, אך הרעיון קרס. ילדים שגדלו באווירה של חוסר גבולות ומתירנות מגלים היום הפרעות התנהגות ונוסף לזה יש להם דימוי עצמי נמוך יותר מאשר לילדים שגדלים בתוך גבולות ושמרנות. חשבנו לגדל ילדים יותר סקרנים, יותר שובבים, פחות בתלם – אך הם גדלו עם דימוי עצמי נמוך יותר. פה הכשל.
אנחנו זקוקים לשקם את הסמכות ההורית ע'י נוכחות ההורה בחינוך והפעלת סמכותית.
אחת התופעות השכיחות ביותר במשפחה המודרנית היא חוסר הגבולות. תלונות שכיחות של הורים הן שהילד לא נשמע להם, שהוא בוכה כשאינו מקבל את מה שביקש, שהוא מושך את זמן ההליכה לישון בערב, שהוא מתווכח ומנדנד כמעט על כל דבר, שצריך להסביר לו כל דבר שוב ושוב, שהוא מתיש את ההורים ושהוא 'לא סופר אותם'. חלק גדול מהתלונות האלה יכול היה להיפתר על ידי לימוד חוקים ושימת גבולות.
בבית, בחברה הדמוקרטית, אסור שתהייה אנרכיה. דמוקרטיה איננה אנרכיה. אתם ההורים הינכם ראש הממשלה ולכן יהיו חוקים וגבולות אשר אתם תמצאו לנכון להנהיג במשפחתכם. חוקים שתקבעו מתוך הערכים החשובים לכם ולא מתוך שתלטנות לשמה. לא לאכול בסלון או לסדר את החדר הן דרישות שבאו מתוך מחשבה ולא כי 'ככה אני אומרת'.
החוק הוא הרעיון והגבול הוא הביצוע: 'אצלנו בבית לא יורדים בצהרים' זה גבול אשר הרעיון שמאחוריו, הערך, הוא התחשבות בזולת. 'אצלנו כולם אוכלים יחד' זה גבול אשר הרעיון שמאחוריו הינו הערך של איחוד המשפחה. גם כשאינכם רוצים לתת ביסקוויט נוסף או אינכם מרשים יותר מאשר שלושה חברים שישחקו יחד בבית – אלו גבולות אשר בבסיסם עומד רעיון שנראה לכם נכון ומתאים – לכם ולילדכם.
ילד זקוק לגבולות כדי להרגיש חופשי. הוא אינו יכול לסמוך על החופש המדומה שיש לו כי הוא לא יהיה בטוח עד איפה הוא יכול ללכת, כמה הוא יכול להעיז, מה התוצאה של כל מעשה שלו… ילד חייב להרגיש שיש על מה להישען, על מי להישען. שיש מצבים מוכרים ושאפשר אפשר לסמוך עליהם. שמשהו תוחם אותו. כאן נכנס תפקיד ההורים: לדעת להציב גבולות כדי ליצור אצל הילד תחושת בטחון.
להוריכם לא היה קושי להעמיד לכם גבולות כי הם לא חשבו על יחסים. הם לא רצו להיות חברים שלכם, של הילדים שלהם, ולכן לא חששו להיות לא נחמדים. סמכותם, בעיניהם, באה מתוך תפקידם כהורים. היום, אתם רוצים להיות החברים של הילדים שלכם ומתוך כך מנסים לשמור על יחסים חבריים ולהיות נחמדים, אבל בדרך מוותרים על ערכים שחשובים לכם ושוכחים שתפקידכם הוא להכין את הילד לחיים. לתת לו, ולו במעט, את הכלים להתמודד עם משימות החיים .
החוקים בבית הם בעצם סידרי הקבע בבית: מתי קמים, מה לובשים לכל אירוע, מתי מקבלים עוגה, מתי מזמינים חברים, כמה חברים באים כל פעם, מתי הולכים לישון, מקלחת לפני השינה, סיפור בערב ולא בבוקר, מתי יושבים לאכול, איך מדברים אל סבתא ועוד ועוד. כשסדרי קבע כאלה קיימים הם נוסכים בילדים בטחון פנימי והפנמת הערך.
גבולות צריך להעמיד בתקיפות אדיבה. בתקיפות כלפי הגבול ('אני לא מרשה/מסכימה…') ובאדיבות כלפי הילד.
ביטחו בעצמכם, הרי אתם יודעים את דרכי החיים. אל תפחדו מכעסו או תסכולו של הילד, החיים יזמנו לו תסכולים רבים אחרים ואתם לא תהיו שם כדי לנחם אותו. תפקידכם להכין אותו לקראת מצבים אלו.
היו נכונים בתפקידכם כהורים. ראו עצמכם כמורי דרך ואל תאפשרו לעצמכם ללכת לאיבוד.
מיכל דליות
